עוזר נ' בזק בינלאומי בע"מ

פסק דין

בפניי מונחת תביעה להחזר כספים שחויב התובע עבור שירותי תקשורת ופסיקת פיצויי דוגמא. כמו כן, מונח בפניי כתב ההגנה מטעם הנתבעת ופרוטוקול הדיון מיום 7.7.13 ומיום 24.10.13.

להלן יובאו טענות התובע:

התובע טוען כי רכש הוא מהנתבעת שירותי תקשורת למשרדו החלה מינואר 2009 למשך 24 חודשים. לטענתו בחודשי מרץ- אפריל 2010, לאחר שעזב את משרדו , הודיע לנתבעת על דבר עזיבתו והוסכם כי הנתבעת תאסוף את הציוד המשרדי , תנתק את השירות הטלפוני ותפסיק את החיוב עבור שכירת הציוד החל מחודש דצמבר 2010.

חרף זאת, טוען התובע , הנתבעת לא עשתה כאמור, לא פינתה את הציוד שעודנו נמצא במשרדים והמשיכה לחייב אותו בעבור השירותים במשך חודשים רבים. למרות שהתקשר מס' פעמים רב הנתבעת לא שהתה לבקשותיו.

התובע מציין כי את החשבוניות עבור החיובים לא קיבל מאחר ואלו נשלחו למשרדו בו לא נמצא עוד ומכאן שלא יכול לדעת על החיובים הנמשכים אלא ע"י חשבונות האשראי שקיבל. לאחר פניותיו בע"פ שלא נענו, טוען התובע כי פנה לנתבעת דרך הדוא"ל בדצמבר 2011, בדרישה שזו תחזיר את כספו , וכי אז נאמר לו כי העניין ייבדק. למרות זאת הנתבעת המשיכה לחייבו.

להלן יובאו טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, בשנת 2009 ביקש התובע להצטרף לשני שירותים שונים, אותם רכש לצורך עסקו. הראשון חבילת גלישה לרשת האינטרנט ותשלומיה כוללים את ערך הציוד אשר בתום תקופת השירות הציוד נשאר בידי התובע (להלן: "שירותי האינטרנט") והשני, שירותי מרכזייה ותשלומים עבורם לא כוללים את ערך הציוד (להלן: "שירותי המרכזייה") . כל אחד מהשירותים האלו הותנה בהתחייבות למשך 24 חודשי שימוש. משכך, שניהם היו בהתחייבות עד ינואר 2011.

הנתבעת טוענת כי בנובמבר 2011 פנה אליה התובע באמצאות דוא"ל להחזר תשלומים. מאחר והדבר נעשה בניגוד לחוזה ההצטרפות , יצרה עימו קשר נציגת שירות מטעם הנתבעת בכדי לברר את העניין לאשורו ולאמת את בקשתו. באותה שיחה , לטענתה, הבהיר התובע כי מעוניין להתנתק משירותי המרכזייה בלבד ולא הזכיר דבר בדבר ביטול שירותי האינטרנט. לכן, ביטלה היא ביום 23.12.11 את שירותי המרכזייה והמשיכה לספק ת שירותי האינטרנט.

עוד טוענת הנתבעת, בכל אותה תקופה, המשיכה לספק חשבוניות תשלום לתובע ואף הופיעו פירוט החיובים החודשי בכרטיס האשראי שלו שעליהם מודה הוא בכתב תביעתו. נוכח זאת , טוענת היא, התובע ידע על החיובים הנ"ל ולא הלין על כך מה שמעיד כי אכן לא ביקש לבטל שירות זה ולכן לא פנה לנתבעת לבטלו.

הנתבעת טוענת שתביעתו הנסמכת על חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 דינה להידחות מאחר והתובע כלל אינו "צרכן" כהגדרתו בחוק. לטענתה, התובע רכש את השירותים "לצורך משרדו" ובהתאם לכך הוגדר כלקוח עסקי ואף זכה למחירים השמורים ללקוחות עסקיים בלבד. לפיכך, חוק הגנת הצרכן לא חל עליו.

לטענת הנתבעת , על התובע היה לבטל את השירות הנטען מפורשות משלא עשה כן אין היא מורשית לבטל על דעת עצמה , לא זאת אף זאת ס' 6.4 לרישיון שניתן לה ע"י משרד התקשורת לא אוסר עליה לנתק לקוח משירות ללא אימות זהות הפונה.

עוד טוענת הנתבעת, כי פיצויים לדוגמא יינתנו באם שלח מקבל השירות הודעה בכתב לנותן השירות בה מבקש ניתוקו מהשירות.

דיון והכרעה:

ס' 1 לחוק הגנת הצרכן , התשמ"א -1981 ( להלן: " החוק להגנת הצרכן") מגדיר מיהו צרכן:

"צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי;"

המחוקק בחר בהגדרה ספציפית זו ממגוון סיבות השמורות עימו, ולא ראה כי יש להחילו על

שימוש עסקי . גם הפסיקה פירשה כי החוק מתייחס לצרכניים פרטיים

"כיוון שחוק הגנת הצרכן מרחיק לכת בהגנה על הקונה, צומצמה הגדרת "צרכן" בו ויוחדה לאותו אזרח תמים הנכלל בהגדרה המצומצמת של צרכן, לאמור הרוכש מוצר לצרכיו האישיים ולא לרוכש מצרך לשימוש עסקי או מסחרי". (ראו ; רע"א 2512/90 סופרגז נ' תופיני סער, פ"דמ"ה (4) 405).